סיפורו של הצעיר הניאו-נאצי שהחליט לעבור ברית מילה

(יום חמישי, י"ט טבת תשס"ט)

כאשר הפרשה התפוצצה לפני כשנתיים, לא היה מי שלא שמע עליה: כנופיית ניאו-נאצים שחבריה נהגו להצדיע במועל-יד, היכו יהודים וריססו צלבי-קרס על בתי-כנסת, נחשפה בפתח-תקווה לאחר חקירה משטרתית מאומצת ♦ לפני שבועיים החליט אלכס, הצעיר שבין חברי הקבוצה, להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ♦ מיכאל אוישי יצא לפגוש אותו בישיבת 'נחלים', בה הוא לומד כיום, כדי לנסות ולהבין מה גורם לנכד של ניצולת-שואה להפוך לחבר בכנופיה ניאו-נאצית ♦ כתבה המתפרסמת בעיתון "שעה טובה" לסיפור המלא

מיכאל אוישי

מאז יצא עם-ישראל לגלותו המרה בת אלפי השנים, ידענו שקיימים 'הם' ומולם קיימים 'אנחנו'. 'אנחנו' – העם שהוגלה מאדמתו ומאז סבל רדיפות, פוגרומים, רציחות ומיתות משונות. 'הם' – שונאי-ישראל, המכים, הרודפים, הרוצחים. מאז ומעולם היתה הפרדה ברורה בינינו. אנחנו לא יכולנו, לא רצינו, ואף לא שקלנו להתערב ביניהם. והם גם-כן לא שקלו ולא רצו להתערב בינינו. אך מסתבר למפרע שקושי הגלות הביאה אותנו למצבים מעוותים עליהם לא חלמנו.

סוף שנת ה'ת"ש, העיר חארקוב, אוקראינה. עננים סגריריים מכסים את שמי אירופה כולה. הצבא הגרמני מפציץ במטוסים מהאוויר את חארקוב, חושך עלטה והמולה, ואלפים רבים נמלטים על נפשם. המדובר הוא בעיקר ביהודים, זאת משום שגורלם המר של יהודים במקומות אחרים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני כבר הגיע לאזניהם, והביא אותם להימלט כמה שיותר מהר, ולהציל את נפשם, ואת בני משפחתם.

נקל לנחש מה עלה בגורלו של יהודי שנשאר בחארקוב, ונפל לידיהם האכזריות של חיות-האדם הנאציות אחרי ה- 24 באוקטובר 1941, יום כיבוש חארקוב בידי הגרמנים.

ילדה קטנה יהודיה אחת, בתו של אהרן דוד ספיר, חבר הקהילה היהודית בחארקוב, היתה בת שש כאשר נמלטה יחד עם אביה ואמה למזרח ברית-המועצות.

ילדה יהודיה, שחייה ניצלו בכך שאשה הרה נהרגה באחת ההפצצות ונפלה עליה, ובכך הגנה עליה בגופה ממוות בטוח.

ילדה יהודיה אחת קטנה, בת שש. ראתה מוות מול עיניה, ראתה דם, אש ותמרות עשן, ראתה פליטים אומללים ומרי-נפש, והיתה פליטה בעצמה – וידעה היטב, שכל זה בא לה עקב היותה בת לעם היהודי העתיק, למוד הסבל, היגון והצער.

פתח-תקווה, תחילת שנת תשס"ז. התקשורת הישראלית רועשת וגועשת. כאן, בארץ-ישראל, בעיר פתח-תקוה, התגלה תא ניאו נאצי. חברי התא הואשמו בהחזקת חומר תעמולה גזעני השואב מתורת הגזע הנאצית.

במחשביהם האישיים של חלק מהנאשמים התגלה חומר תעמולה נאצי וגזעני, תמונות של הנאשמים מצדיעים במועל-יד, סרטונים של הנאשמים המכים באכזריות מחרידה ויוצאת-דופן עובדים זרים, עוברי-אורח, ויהודים מסכנים שאיתרע מזלם ועברו בשעה הלא-נכונה, בסמטה הלא-נכונה.

הכנופיה האלימה התגלתה לאחר כשנה וחצי של חקירות מאומצות מצד המשטרה, שקיבלה תלונות חוזרות ונשנות מצד תושבי העיר פתח-תקוה על תקיפות מעין אלה מצד נערים בעלי חזות רוסית, כולל צלבי-קרס וכתובות נאצה על קירות בתי-כנסיות, תקיפות פיזיות ותקיפות מילוליות בעלות נטיה אנטישמית כלפי אזרחים בעלי חזות יהודית-דתית מובהקת. הצעיר שבין חברי הכנופיה, היה נער כבן 17, שעלה בהיותו כבן תשע מחבר-העמים, ברית-המועצות לשעבר.

לכאורה, אלו שני קצוות קלאסיים של 'אנחנו' ו'הם'. סיפור אחד על ילדה יהודיה שברחה בעור שיניה מצפרני הנאצים, וסיפור שני על כנופיה אנטישמית, גזענית, עם נטיות נאציות מובהקות. אך כפי שכבר צוין, קושי הגלות הביאה אותנו למצבים מבהילים, עליהם יהודי לא חלם אף בחלומותיו הפרועים ביותר.

כאילו לא מספיק הרעיון המחריד שכנופיה כזאת נתפסה לא בברלין, במוסקבה, או בפריז – אלא כאן, בארץ-ישראל, הילדה היהודיה הקטנה בת השש, והנער בן ה- 17 שנתפס כחבר בכנופיה המבחילה שהוזכרה לעיל, הם סבתא ונכד. הנער הזה, הוא בן בִּתה של אותה ילדה בת שש, וכן, הבנתם נכון – הוא יהודי על-פי ההלכה. העובדה שנער זה למד במקום לימודים דתי ואפילו תורני, רק מוסיפה תמיהה לעניין.

ואז הכרתי את דמיטרי

בכלי התקשורת התפרסם בשבוע שעבר כי אותו נער, 'בוגר' הכנופיה הנאצית שהתגלתה בפתח-תקוה, החליט להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.

אם הידיעה הזו הגיעה לאוזניכם, בוודאי הנחתם לרגע שמדובר בצעד אותו עשה אלכס, כך שמו של הנער, כדי שהחרטה על מעשיו תתקבל ובכך הוא אולי ייפטר מישיבה בבית-הכלא. השבוע, כאשר הוא עדיין מתאושש לאחר ברית המילה שעבר, יצאנו לישיבת 'נחלים', כדי לפגוש את אלכס, כיום יוני בן ה- 19 הלומד במסגרת לימודית-מקצועית בישיבה, ולנסות להבין מה גורם לנכד של ניצולת-שואה להפוך לחבר בכנופיה ניאו-נאצית, לעמוד למשפט ולאחר-מכן להתחיל תהליך של שיבה לכור-מחצבתו.

כבר מהכניסה למתחם הישיבה ניבטים אליך בית-הכנסת ובית-המדרש המפוארים, ולאחר שאתה מביט פנימה ורואה כיצד בשעת לילה מאוחרת תלמידים רוכנים על תלמודם, אתה לא יכול שלא לתהות על כך שהמקום נקרא 'תיכון'. האוירה הפסטורלית, המדשאות, הניתוק משאון העיר, גורמים לך להבין מדוע יוני בחר ללמוד דוקא כאן, הרחק מהמקומות הסואנים בהם הסתבך כל כך.

אני יושב מול יוני, בחור צעיר בעל פנים עדינות. איך-שהוא, לא ניתן להאמין שהבחור שיושב מולי מואשם בחברות בכנופיה ניאו-נאצית ובהתעללות פיזית ומילולית הגובלת באנטישמיות. אני שואל אותו איך הוא ירצה להתחיל את הסיפור, והוא אומר: "מהיכן שתרצה. אפשר להתחיל כמו בספר טוב, 'נולדתי, גדלתי…' ואפשר להתחיל מ'היום בו נפלתי לאפילה', כמו שאני קורא לזה.

אז אולי נתחיל כמו בספר…

"נולדתי מעט לפני נפילת מסך-הברזל בעיירה קטנה ליד קייב בירת אוקראינה, שם גדלתי כאוקראיני לכל דבר ועניין. חגגנו את החגים הלאומיים של רוסיה, דיברנו רוסית בלבד בבית, ומעבר לכך שאמי נקראה 'יֶבְרֵיְקַה' – יהודיה ברוסית, לא ידעתי דבר על הלאום היהודי.

"ידעתי יותר על ה'יוֹלְקַה' – עץ האשוח, כפי שהוא נקרא בעברית, מאשר על משמעות היותי יהודי. לא סבלנו שם מאנטישמיות ומאפליה, וגם כשהגעתי לגיל תשע ועליתי יחד עם משפחתי ארצה, לא ידעתי דבר על העם היהודי כמו גם על ארץ-ישראל. גם כאשר הגעתי ארצה וראיתי את הדגל הישראלי, לא ידעתי מה סמל המגן-דוד שנמצא על הדגל הישראלי אומר".

לא היה נראה לך מוזר כילד, שמשפחתך עוזבת את ארץ-הולדתך?

"לא שאלתי שאלות מיותרות. ידעתי רק שאנחנו מהגרים למדינה מערבית עם ציוויליזציה מפותחת, ואלה נראו לי סיבות מספיק הגיוניות לעזוב את אוקראינה בשל כך. רק מאוחר יותר, אחרי שהגענו ארצה, התחלתי לשאול מעט שאלות. אחרי שהגענו לארץ, הלכתי לאולפן לעולים כדי ללמוד עברית. לימדו אותנו על החגים היהודיים, אבל זה לא דיבר אלי ולא עניין אותי כהוא זה. גם כאשר הגעתי לכתה ז' ודיברו כבר על בר-מצוה, זה לא עניין אותי. לא עשו לי בר-מצוה, וזה לא היה חסר לי אז. דיברו על-כך שבגיל שלוש-עשרה 'אתה הופך להיות גבר' ודברים דומים לאלו, אבל זה לא דיבר אלי בכלל. עד שהגעתי לכתה י', אז הכרתי את אלי".

יוני כאילו מסתיר משהו, ואני שואל אותו מי הוא אותו אלי. "בשביל לדעת את זה, אני צריך לספר לך הכל מהתחלה. בבית-הספר לא היה לי קל. בכל בית-ספר יש מקובלים יותר ומקובלים פחות. בוא נאמר שאני הייתי מהמקובלים פחות. העובדה שאני עולה-חדש שמדבר עם מבטא רוסי, לא ממש תרמה למצב החברתי שלי, וכך הסתבכתי בקטטות ובמריבות בלי סוף. כינו אותי בכינויי גנאי רבים שהתייחסו לארץ מוצאי, וזה לא ממש תרם לחיבור שלי לארץ ולחברה הישראלית, שגם כך לא היה קיים כמעט. הייתי נחשב לילד חלש, ולרוב, בקטטות בהן הייתי מעורב, ידי לא היתה על העליונה.

"בערך בכתה י' הכרתי את אלי. שמו האמיתי היה דמיטרי, והוא היה גדול ממני בשנתיים, אני הייתי בן 15 והוא בן 17. דמיטרי לא היה יהודי, ורק סבא שלו מצד אביו היה יהודי. דמיטרי היה מסוג העולים שמיד מנסים להשתלב בחברה הישראלית, מדברים רק עברית, ובתוך זמן קצר הוא כבר שינה את שמו לאלי.

"אבל מסתבר שגם זה לא ממש עזר לו. גם לאחר שהחליף את שמו, הוא נתקל ביחס שלילי בשל היותו ממוצא רוסי. סיפרתי לו על הקשיים שלי בבית-הספר, ועל-כך שמרביצים ומתנכלים גם לי בשל מוצאי. הוא הבין את מה שעובר עלי, קבענו להיפגש, ועם הזמן הפכנו לחברים.

"במשך הזמן, אלי הבין שהניסיון שלו להיטמע בחברה הישראלית כשל, והוא הפנה את כל המרץ שלו כדי לשנוא את מדינת ישראל ואת אזרחיה. הוא פיתח תיאוריות שלמות שהתבססו על 'תורת הגזע' שהפיצה גרמניה בשנות מלחמת העולם השניה, ואני נשביתי בקסמו. אני חייב לומר, שהוא גם הגן עלי במריבות שונות, ומאז שנהיינו חברים, כבר לא כל-כך העזו לגעת בי. הוא, איך לומר בעדינות, קצת מפחיד בחזותו החיצונית. הוא הכניס אותי לחבורה שהוא הסתובב איתה, ויחד איתם התחלתי לצאת ולבלות במקומות שונים במרכז הארץ".

אז אלי, בעצם היה הראשון אותו יכולת לשאול שאלות על העלייה ארצה…

"הוא ענה עוד לפני ששאלתי. לא בצורת שאלות ותשובות, אלא בצורת התנהגות ודיבור. אפשר לומר שאלי היה המנהיג שלנו, וכך הוא גם הוצג בתקשורת כשהסיפור התפוצץ.

"היציאות עם אלי וחבורתו הפכו אלימות יותר ויותר כלפי הסביבה בה נתקלנו, והיותנו אפופי אלכוהול תרם מאוד לנושא זה. נתקלנו בעובדים-זרים, הרבצנו להם. נתקלנו במחוסרי-בית, הרבצנו להם. נתקלנו בסתם מסכנים, הרבצנו להם. אולי זה גרם לנו הרגשת עליונות, אני לא יודע בשביל מה עשינו את זה, אבל אני לא יודע אם היה בזה משהו שקשור בהכרח לניאו-נאצים".

והחומרים הגזעניים שמצאו אצלכם, הצבעה במועל-יד?

"אלה היו השטויות בהן התעסקנו. היום אפילו אני לא מסוגל להסביר לעצמי למה עשינו את הדברים האלה, מה חשבנו לעצמנו".

מחפשים צרות ובלגאן

בעת שאנו יושבים בחדרו של יוני בפנימיה ב'נחלים', ותוך כדי שאני מנסה להבין מיוני את התהליך שעבר עליו עד שהפך לחבר בכנופיה ניאו-נאצית, אני שומע קול של אשה מבוגרת המסבירה משהו ברוסית לתלמידים אחרים. יוני מספר לי שזוהי הגברת דינה פישר, רכזת הפנימיה. גברת פישר מבינה שאני מראיין את יוני על סיפורו, והיא מבקשת לספר לי על הצד שלה בעניין.

"את יוני הכרתי לפני כארבע שנים, כאשר הגיע בלוויית הוריו להתקבל לבית-הספר", מספרת הגב' פישר, אשה מבוגרת בכיסוי ראש, בעלת שפה עברית עשירה ומהוקצעת, אך עם מבטא שמסגיר מיד את ארץ-מוצאה, אוקראינה.

מדוע משפחה ממוצא רוסי מחליטה להכניס את בנה למוסד דתי?

"חלקם באמת מפחדים מזה. אבל אצלנו, בשונה ממוסדות אחרים, לא לוחצים על התלמידים לשמור מצוות מיד. לא יזרקו אותו מהמוסד באם הוא לא יהיה דתי, ובלבד שיכבד את הפרהסיא הדתית של בית-הספר.

"אנחנו מלמדים אותם על המסורת היהודית, על הדת היהודית, על העם היהודי. רובם משתתפים בשיעורים ובחוגים מתוך רצון חופשי, גם כאשר הפעילויות מתרחשות בזמנם החופשי והם לא מוכרחים להיות נוכחים. הרוסים אוהבים משמעת והשכלה, ואת זה בית-הספר נותן יחד עם חינוך טוב לערכים. כאשר יוני הגיע, הוא היה נראה קצת ביישן, אך השתלב כאן יפה מאוד. כולנו אהבנו אותו, ועדיין אוהבים מאוד. הוא התחבב מהר מאוד על הצוות כולו, וכמובן גם על התלמידים האחרים".

ובכל זאת, הוא מואשם כחבר בכנופיה ניאו-נאצית, איך זה מסתדר יחד?

"שום ניאו-נאצים, שום-דבר כזה. סתם נערים שהסתבכו בקטטות ומריבות ודיברו שטויות והבלים. תן לי להסביר לך משהו. אני נולדתי באוקראינה, בעיר דְנְיֶפְּרוֹפֶּטְרוֹבְסְק, לשעבר יֶקַטֶרינוֹסְלַב. העיר היתה ב'תחום המושב', איזור בו הותר ליהודים להתגורר בזמן הצאר, ונשארה מלאה ביהודים גם בזמני, עד שכונתה בלעג על-ידי הרוסים דְנְיֶפְּרוֹזִ'ידוֹבְסְק (זִ'יד', כידוע, הוא כינוי גנאי אנטישמי ליהודים ברוסיה – מ.א.).

"העיר התפרסמה גם בעולם היהודי מאחר והאדמו"ר האחרון מליובאוויטש זי"ע גדל שם, ושם כיהן אביו הגה"ק רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצוק"ל כרב הראשי לעיר, עד שהוגלה על-ידי השלטון הקומוניסטי לעיר אלמא-אטא, שהיתה אז בירת קזחסטאן, מאחר והוא לא הסכים להכשיר את מפעל המצות הממשלתי, ואף פרסם אזהרה לכל היהודים לבל יקנו שם היות ומדובר בחמץ גמור.

"סבלתי שם אנטישמיות לא פעם ולא פעמיים. ידעתי שנאה נגד יהודים מה היא. ודווקא זאת ההוכחה שצריכה להיות לך, שיוני לא היה ניאו-נאצי או שום דבר דומה לזה, הרי אחד כזה שהייתי פוגשת, לא היה נפטר ממני בקלות".

ובכל זאת, מה היא החבורה שהוא היה חלק ממנה?

"יוני היה אמנם תלמיד שלנו, אך לא היה תלמיד פנימייתי, אלא אקסטרני. כאן הוא הוכר כתלמיד מצוין, אהוב, וחביב, אך מה קורה איתו בבית, בפתח-תקוה, איש מאיתנו לא באמת ידע. יוני נפל לחברה לא טובה, של נערים לא טובים, שעשו שטויות, אך שום אידיאולוגיה נאצית לא היתה שם. סתם הוללות של צעירים, עם הרבה טפשות של גיל-העשרה."

"תחשוב בעצמך", אומרת גברת פישר, "הרי הנערים שהיו בחבורה הזאת, גם אם רובם לא יהודים על-פי ההלכה, הרי לכולם יש אבא, אמא, סבא, או סבתא יהודיים, אחרת הם לא היו זכאים לעלות ארצה מטעם חוק-השבות וכלל לא היו נמצאים פה בארץ. אם אומרים שהם אנטישמיים וקראו להשמדת יהודים, הרי זה אומר שהם קראו להשמדת בני משפחתם. זה נשמע לך הגיוני?"

שום דבר בסיפור הזה לא נשמע הגיוני, אבל מה בכל זאת, לדעתך, היתה מהות החבורה הזו?

"חבורה של משועממים, שמחפשים צרות ובלאגן", עונה יוני במקומה, מהורהר מעט. אני מבחין כי על זרועו של יוני מקועקעת כתובת שאומרת: 'G-T MIT UNS' – 'אלוקים איתנו', כתובה באותיות גותיות גדולות. כאשר הוא מבחין שאני מסתכל בה הוא אומר, "הרי הנאצים היו נגד כל דת. מה לדעתך גרם לי לעשות כתובת קעקע כזאת?"

ומה גרם לך לעשות ברית? אני מנסה לשכנע אותו שיעשה לי מעט סדר בדברים.

"אמרתי לך כבר, שהעובדה שמעולם אף אחד, גם לא הוריי, הסביר לי מה אומרת העובדה שאני שייך לעם היהודי, גרמה לי לא להסתדר בארץ. תוסיף לזה את העובדה שסבלתי בבית-הספר, מהחברה כאן בארץ, ותקבל את התשובה מדוע התחברתי לחבורה הזאת. הם סיפקו לי הגנה ושייכות, דברים שמאז שהגעתי ארצה לא היו לי, והיו חסרים לי מאוד.

"התחלנו לצאת יחד לבילויים, אליהם הצטרפה כמובן שתיה בכמויות גדולות מאוד. הסתבכנו בקטטות, והשתעשענו ברעיון שאנחנו 'גזע עליון'. נסחפתי אחריהם, ויצא לי להיות נוכח גם בתקיפה חמורה מאוד של איש מסכן שצפיתי בעיניי כיצד חבריי פשוט 'מפרקים' אותו במכות, סתם למען ההנאה הסדיסטית. לא שמתי-לב שאני בעצם נסחף בסחי המאוס הזה, עד שהחבורה נחשפה בידי המשטרה".

מוכן לקשר אמיתי עם ה'

"יום אחד קיבלתי טלפון בהול מאמו של יוני", מספרת גברת פישר, "ביום שיוני נעצר עם שאר חברי הכנופיה. מיד אמרתי לכולם שאני מוכנה להעיד בכל מקום ולכל אחד, שיוני לא אנטישמי ולא ניאו-נאצי, אלא סתם בחור מסכן שנסחף לחברה לא טובה שסיפקה לו בעצם את מה שהחברה הנורמטיבית היתה צריכה לספק לו, ולא עשתה זאת".

ואיך מכאן הגיעה ההתקרבות ליהדות?

"אצל יוצאי רוסיה יש נטיה חזקה לחפש את האמת כפי שהיא, לא להסתפק בקצת ממנה, ולא לפחד ממנה כשמוצאים אותה. אותה סיבה שהביאה את יוני להתחבר לחבורה הזו, היא הסיבה שהביאה את יוני להחלטה שהגיע הזמן לשמור מצוות. בשונה מכל משפחתו ומתוך קושי רב והתלבטות, הוא הגיע להחלטה שהגיע הזמן למול את עצמו. יוני חיפש את עצמו, ומטבע החיפושים, שבמהלכם מגיעים גם למקומות אפלים. אבל דוקא החיפוש שהביא אותו למקומות הלא טובים, גרם לו לצאת משם בסופו של דבר ולמצוא את המקום הנכון.

"ואת זה חשוב לי מאוד לומר: רק הדת היהודית יכולה לחבר את עולי רוסיה ובמיוחד את הנוער יוצא ארצות חבר העמים לארץ ישראל ולעם היהודי. העליה הזאת לא אוהבת בלופים וחצאי אמיתויות. תביא לה את האמת, והיא תקפוץ עליו כמוצאת שלל רב".

כאשר אני שואל את יוני את אותה השאלה, הוא מעדיף לענות לי בסיפור. "פעם, כאשר אחד האדמו"רים של חב"ד היה ילד קטן, הוא נכנס לסבא שלו שהיה אז האדמו"ר, ושאל אותו למה הקדוש-ברוך-הוא נגלה לאברהם אבינו ואלינו הוא לא נגלה. הסבא שלו ענה לו, שכאשר יהודי מבוגר מחליט למול את עצמו, מגיע לו שיתגלה אליו הקב"ה".

"כמו שאני מבין את זה, מסביר לי יוני ספק בלהט, ספק בהיסוס, "כאשר החלטה כזו באה בגיל מבוגר, זה אומר שאני כבר מוכן לקשר אמיתי עם הקדוש-ברוך-הוא".

יוני לא השאיר אותי תוהה הרבה זמן. הרי הוא לא ממש נראה חסיד חב"ד, ומהיכן לו סיפורים על אדמו"ריה? "את זה סיפר לי הרב שעיה", הוא אומר, ומסביר: "זה רב מהדר-גנים שמלמד אותנו לפעמים ממכתבים ושיחות של ה'ליובאוויטשיסקי רבי', הוא אומר ברוסית.

לפני כשבועיים, החליט יוני להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. הסנדק היה הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, ששמע ממנו במהלך הברית על השם אותו בחר לעצמו: יהונתן. כאשר אני שואל אותו אם הוא חושב שמדובר ב'תיקון' לעבר בו הוא היה מעורב, הוא אומר לי בגאווה: "אני לא חושב שזה רק תיקון, אני בטוח במאה אחוז, שגם בלי כל המקרה הזה הייתי מגיע לזה בסוף".

30 מוהלים, 3 מרפאות ו- 8,000 בריתות

סיפורו של אלכס-יוני, פותח שער לארגון 'ברית יוסף יצחק' שהוקם לפני כמעט עשור, והוא נושא את שמו של האדמו"ר הקודם מחב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל מליובאוויטש. את הארגון הקים הרב ירון עמית, והוא העומד בראשו.

הארגון חולש על מערך של למעלה מ- 30 מוהלים מקצועיים, חלקם מנתחים כירורגיים, ומתמחה בעריכת בריתות-מילה למבוגרים. כבר קרוב לשמונת-אלפים בריתות נערכו בארגון עד היום, מרביתן בארץ ומקצתן בחו"ל, כאשר כולן נעשות ללא כל תמורה. כל מה שצריך הוא לפנות אל הארגון, והוא כבר שולח את המוהל עם כל הציוד הדרוש לכל מקום בעולם.

הבריתות נערכות מטבע-הדברים, בעיקר בקרב יוצאי חבר-העמים, מאחר ורבים מקרב העולים אינם מהולים, לאחר ששבעים שנות קומוניזם עשו את שלהם והסבו נזק רוחני עצום ליהדות רוסיה, שידעה זמנים טובים יותר.

הארגון מפעיל 3 מרפאות, בירושלים, במרכז ובצפון הארץ. למחרת הברית מגיע המוהל לבית הנימול לוודא שהכל כשורה, ולא התפתחו חלילה בעיות מיוחדות המצריכות טיפול, אשר גם אותו מספק הארגון.